כתוב בלשון נקבה מטעמי נוחות, פונה לשני המינים.
אם מצאת את עצמך באחד מהמתחמים האלה:
כנראה שהקושי שלך אינו בביטוי עצמו, אלא במבנה והמקום שממנו הוא נולד.
מכאן מתחיל המסע שלנו.
עוד לפני שנאמרת מילה אחת, הגוף כבר מגיב.
הוא שולח לנו סימנים דרך תחושות כמו זיעה קרה, דופק מואץ, תחושת ריחוק או ניתוק, יובש בפה, מתח בכתפיים, ולעיתים קיפאון.
אלה הרגעים שבהם הגוף מספר את מה שקורה בפנים, עוד לפני שהמילים נאספות.
הפחד משיפוטיות ומביקורת — החשש ממה שיגידו, או מה יחשבו עליי, חשש מאי-הבנה, מביקורת שלילית או מדחייה.
תסמונת המתחזה — ההרגשה ש"מי אני בכלל שאדבר על זה?", התחושה שאני לא מספיק מומחה או אולי אני מוכר אשליה.
פחד מכישלון או מהצלחה — חרדה מנפילה פומבית, כמו גם הפחד שההצלחה תביא איתה עומס, ציפיות ואובדן פרטיות.
ערפל ומורכבות — רצון להגיד הכל בבת אחת, מה שמוביל לבלבול ולחוסר יכולת להסביר את הרעיון במשפט פשוט. הסתבכות עם המילים, חוסר יכולת לשים נקודה ולעצור, חזרתיות, ווליום לא יציב, אוויר שנכנס לא טוב.
ספק בערך של הרעיון — מחשבות כמו "כבר עשו את זה קודם", "זה לא חידוש" או "זה לא מעניין אף אחד".
שיתוק הפעולה — עומס רעיוני שמונע בחירה בכיוון אחד, התפזרות, ותחושה של "משהו לא עובד לי", "יש לי בעיה", ודברים תקועים במקום.
הקושי בביטוי העוצמות — תפיסה מוטעית מתוך אמונות מגבילות ולא מעודכנות, שהכרה וביטוי של העוצמות שלי מעידים על רברבנות, התפארות, ומתנגשים במידת הענווה.
פער בין הפנים לחוץ — התחושה שהעולם הפנימי העשיר והעמוק לא מצליח לעבור בצורה אותנטית דרך מילים, מסכים או במה. שאני לא יוצא כמו שרציתי, לא במיטב שלי, שמשהו בי מוחזק עדיין.
פגיעות ודחיינות — כשהרעיון מרגיש כמו הייעוד האישי שלך, וצוברים יותר ויותר דחיות של הביטוי שלו — כל דחייה שלו מרגישה כמו דחייה של הזהות העמוקה ביותר.
תקשורת אמיתית אינה תרגיל של העברת מידע, אלא מפגש אנושי. עוד לפני שהראש מנתח את המשפטים והמסרים, הגוף והלב של האדם שממול כבר קולטים את כל השאר. הוא מרגיש את מידת האמונה בדברים, היציבות שבה עומדים מאחורי המסר, ואת החיבור המדויק — או הפער — בין מה שנאמר לבין מי שהאדם באותו הרגע.
כך שנוכחות היא לא הצגה שמצריכה במה, אלא האיכות שנוצרת בחדר, בשיחה, במפגש.